חנוכה שבחיים אני לא אשכח.

8 שנים עברו ועדיין אני זוכר את החנוכה הזה כמו אתמול:

יצאתי איתה מעל ארבעה חודשים. אחרי הליכה של שנים במערה המחונקת והכבדה הזו של הרווקות הרגשתי שסוף סוף אני רואה אני רואה את הפתח של הסוף. של האור. עם יד על הלב…

באיזה שהוא שלב כבר לא באמת האמנתי שזה הולך לקרות לי ואני אתחתן. לפי כל הסימנים שלי הייתי בן אלו שזה לא אמור לקרות להם:

בחורים טובים שחתונה מבחינתם זה כמו נרות חנוכה: אלא לראותם בלבד.

ובכל זאת ולמרות הכול היא הייתה כל כך שונה משאר הבחורות שהייתי איתם. מהרגע הראשון עפנו ביחד. היו פגישות של חמש שעות ומעלה.

אף פעם לא התחברתי לתיאוריה הזו של "נשמות תאומות". הפעם הרגשתי שעליתי על משהו…ועוד יום עבר. ועוד שבוע. ועוד חודש.

ואני זוכר שהגענו בסוף לדייט ביער ירושלים והיא הסתכלה עליי והתחילה לבכות ואמרה לי שהיא מצטערת אבל משהו לא מתחבר לה ולא מרגיש לה נכון. הסתכלתי עליה. הרגשתי שהאדמה עוד רגע בולעת אותי.

את מסתלבטת עליי? כאילו מה נסגר? מה לא מרגיש לך נכון? אנחנו מבלים ביחד עוד מעט ארבעה חודשים. יום אחרי יום. כל פגישה שעות. ועכשיו את נזכרת לומר לי שזה נראה לך מרגיש לא נכון?

באיזה עולם מדומיין את חיה? מה יש לך? ומה אני אמור לעשות עכשיו? להגיד לך? אוקי, סבבה, אז אני מניח שנצטרך בשלב זה להיפרד ושיהיה באמת בהצלחה? זה אמיתי בכלל?

חיכיתי שעוד יצא מישהו עם מצלמת נסתרת וחיים הכט לידו ויגיד לי שדווקא יצאתי צדיק. אבל אף אחד לא יצא ואני הגעתי לדירה שלי בנחלאות מפורק לגמרי.

כשהגעתי לדירה החנוכיה שלי חיכתה לי. הדלקתי את הנרות ובקושי ראיתי משהו מבעד לדמעות. לא זוכר כלום רק שאמרתי לקב"ה: תסתכל עליי. תראה לאן הגעתי. עד שחשבתי שאתה כבר מוציא אותי מכל הסרט הזה, המדבר הזה ומה עכשיו? איך אני עוד פעם מישהי מיוחדת כזו שבדיוק תפורה עליי?

אחר הצהריים אני מקבל שוב תזכורת על קרוב משפחה שמתארס עוד כמה ימים ויודע שאין מצב שאני הלך לאירוסים האלו. יותר מידי בשבילי. אני מוצף.

גם ככה אני אוכל את הלב על כל החברים והמכרים שכבר מסתובבים עם הילדים שלהם ואני עוד מחפש את יום האתמול אז דווקא בטיימינג הזה ללכת לאירוסים? לא תודה.

החיים מורכבים. ואולי אני אתעלה על עצמי וכן אגיע? וכך, סחבתי עם עצמי ביקשתי ואמרתי מראש שאף 'שדכנית מטעם' לא תיגש אליי כי אני עכשיו בהפסקה ופתאום ניגשה אליי בשיא האלגנטיות מישהי שאני בחיים לא ראיתי, בחורה שהציגה את עצמה בכלל בתור הבת של בעלת הבית שבחצר שלו התקיימה חגיגת האירוסין והיא בכלל לא חלק מהמשפחה אלא במקרה הייתה שם והיא ניגשה אליי ואמרה לי במבוכה: "הבנתי שאתה פנוי, יש לי אחות רווקה בת 31 ואולי זה יכול להתאים?"

והסתכלתי עליה והערכתי מאוד את האומץ שלה ואמרתי לעצמי וואלה מה הסיכוי בכלל שנערה בת 17 תבוא ותציע לי ככה את אחותה מבלי שהיא בכלל מכירה אותי? ואז היא אמרה לי: "אתה רוצה לראות את הכרטיס שלה?" והאמת שלא רציתי, גם לא היו לי יותר מידי צפיות. כי הייתי מותש ושבוז ולמי בכלל יש כוח לעוד הצעות אבל עניתי על רובוט כרגיל:

"כן בטח, מגניב" והיא התלהבה והרתה לי בפלאפון את הכרטיס שלה ותיארה אותה בחום ובאהבה ואני ישר עף לי הסכך כי הרגשתי קליק מיידי כזה ואמרתי לה מבחינתי אחלה עכשיו נראה אם אחותך תרצה… ואחרי יומיים אני מקבל שיחת טלפון מהאחות ונדהמתי מהאומץ שלה כי בחורות במקרה שלי פחות אוהבות ליזום ויצאנו ביחד ואחרי זמן לא ארוך מידי… התארסנו

אבל זה לא העניין כאן אלא העובדה שבחנוכה אני רוצה להזכיר לך שלך תדע מאיפה תגיע לך היציאה הבאה ואם חשבתי שאין סיכוי שאני שוב פעם אצליח במהירות כזו להתאושש מהבחורה שנפרדתי ממנה ולמצוא בחורה שהקשר שלנו יהיה שייך, הגיעה הבחורה הזו והראתה לי שתכלס איך שלא הופכים את זה:

הרבה דרכים למקום. מה זה הרבה? מיליון. והישועה שלנו יכולה להגיע לנו מאלף ואחד כיוונים וכל מה שצריך זה רק להמשיך ללכת ולא לעצור כי הדרך ארוכה ומפותלת והעיקר לא לפחד כלל.

אין חוקים. אין כללים. היא יכולה לצמוח מכל מקום ובכל דרך וזה בעצם הגדלות שלה:
הידיעה שכל מי שהולך ופוסע במנהרת הרווקות החשוכה והמחניקה וקשה לו ומתיש לו וכל כך נמאס לו ומפחיד לו ומספיק שהוא ידרוך על אבן אחת ופתאום הישועה הזו תבוא
ואולי המשפט: החשכה הגדולה ביותר מגיעה לפני הזריחה הוא בעצם הרבה יותר מעוד משפט יפה שמלווה אותנו. כי אם תשאלו ותסתכלו סביבכם, תגלו שהפסקנו כבר לספור את כמות הזוגות שהכירו באופן ספונטני וככה סתם, על הדרך, מבלי שהם תכננו משהו. מישהי זורקת רעיון. מישהו רואה משהו. נסיבות קורות ויש ניצוץ שנהפך ללהבה גדולה שמסתיימת מתחת לחופה.
*
רק לא להפסיק לבקש. רק לא להפסיק להאמין. רק להמשיך ללכת ולדעת שיום אחד, בלי הכנה מוקדמת, זה יקרה…