שלילי

בסך הכל היה דייט נחמד. דייט קוקה קולה. הוא הביא את המשקה בטעם החיים, והיא הביאה רוח חיים תוססת. לאחר כמה דקות של שיחה זורמת, הוא פתח את שקית המכולת הצהובה. "יש אולי כוסות? משהו?" היא שאלה במבוכה למראה צמד הפחיות. לשתות מהפייה זה לא הסטייל שלה, וגם לא לשאוב את הזהב השחור בקשית. "כן", הוא התלהב, "שתי הכוסות האחרונות שנשארו במכולת. נס פחית הקולה". הוא שלף מהניילון הצהוב שתי כוסות חד"פ, ומזג מהפחית הראשונה לשתי הכוסות. לשלה קודם.

"אַייש!" בסיטואציה הכי לא מתאימה בעולם – הקולה נשפכה לו על המכנסיים. מזל שהן היו כהות עוד לפני כן. "יש לך טישו?" הוא שאל. "לא", היא השתתפה בצערו. "בעצם נזכרתי שיש לי", הוא הוציא מכיסו רצף של קוביות קמוטות בלבן דהוי. "גם זה טישו…" הצטדק. "כן, סוג של", היא צחקה. הוא הבטיח לעצמו שבפעם הבאה הוא יביא חבילה של ממחטות נייר במגע קטיפתי ומלטף.

הלגימות הקצרות לוּווּ בשתיקה ארוכה. המפלט היחיד שהיה לו מהדממה היה: "בא לך לשחק 'פחיות'?" "פחיות?" תהתה. "לא מכירה?" התפלא בתגובה. "לא", ענתה בטון של 'מה-אתה-מתפלא?'. "זה הולך ככה", הוא התנדב לערוך היכרות, "כל אחד נותן בתורו מכה עם האצבע לפותחן של הפחית, והמנצח הוא זה שנותן את המכה האחרונה. רוצה לנסות?" "בסדר…" צחקקה קלות. הוא נתן לה להתחיל, והציפורן שלה גמרה את הערב. "אחחח", היא לפתה את האצבע, "כנראה זה לא המשחק שלי". הדממה חזרה על פול ווליום. 

"אני רואה שהכוס שלך עדיין מלאה", הוא ניתח לאחר כמה לגימות משלו, "את יודעת, השתיה היא לא 'לראותם בלבד'. רוצה שאני אשתה בשבילך?" היא חייכה: "אמממ… אם אתה רוצה". הוא הרים את הכוס שלה והחזיר לשולחן. צחוק נוסף, והיא שתתה את הכוס. עד סוף הערב, שתי פחיות התרוקנו לחלוטין מתכולתן. ולא נודע כי באו אל קרבנה.

כמה טעויות אפשר לעשות בערב אחד? קודם הטישו, אח"כ ההצעה של ה'פחיות', ובסוף – השטות שלו עם הכוס שלה. אם היא לא תזרוק אותו אחרי הדייט הערב – היא לא נורמלית.

אבל בסך הכל הוא עשה רושם טוב. הקשר ביניהם די זרם, והיא ממש העריכה את הפרוייקט האחרון שהוא הרים אצלם בשכונה. אולי היא תתעלם מהכתמים השחורים הקטנים האלה?

לא. היא צחקה ממנו. פעם אחר פעם. הוא כמעט בטוח שהוא גם ראה בעיניה זיק לועג. אוף! למה לרגעים הקטנים האלה יש את הכח להרוס את הכל? זה היה יכול להיות כל כך טוב לולא הטעויות הטיפשיות שלו. אבל הוא טעה אותן. ויש תוצאות.

זה עניין של זמן עד שהיא תעצור את הקשר. עכשיו השאלה היא רק מי יאמר את ה'לא' ראשון, מי יפסול את מועמדות השני – הוא, או היא. וזאת לא תהיה היא. הוא לא ייתן לה להוציא אותו מובס גם במערכה הזאת. היא לא תשפיל אותו, תסמן עליו איקס בשחור. הבא להרגך – השכם לפסלו. זה הוא שיסיים יפה וקצר את הקשר, ופרק נוסף יגיע לקצו – שניהם ייפרדו איש לדרכו. ולא נודע כי באו.

'איזה דייט נפלא', חשבה לעצמה, בעודה נאבקת במנעול של דירת השירות. נכון, הוא הר אדם, אבל כל הבחורים שהיא נפגשה איתם עד הערב היו מרובעים/ מלבנים/ שאר קוים שבורים סגורים. סוף סוף היא פגשה מישהו זורם. ובמיוחד בסוף – איזה בחור היה מעיז לעשות את מה שהוא עשה עם הכוס שלה? הוא פשוט שרוט. שרוט כמו שהיא צריכה. היא חיכתה למחר.

המחר הגיע. צג הסלולרי בישר לה בעליצות שממתינה לה שיחה. היא מיהרה ללחוץ על הירוק, והתרחקה לאזור שקט. "מה נשמע?" שאלה בשקט. "ממש נהניתי אתמול", היא שמעה את קולו. "כן, גם אני", היא ענתה. "אז את שומעת?" הנימה השתנתה קצת. "כולי אוזן", גילתה. "חשבתי לעצמי על הקשר הזה…" הוא חיפש את המילים, "ושאלתי את עצמי אם הוא יוכל להביא לנישואין…" נשימתה הוכבדה, לבה האיץ פעימות, "…ונראה לי ש…שלילי", הוא חתם. לאחר חצי שניה נוספת, הוא המשיך: "מצטער, אבל נראה לי שאנחנו לא מתאימים בדיוק. כל טוב, בהצלחה". הוא מיהר לנתק, והיא צנחה על הספה. למה עוד פעם התשובה הזאת? מה קרה פתאום? ולא נודע.

מאת: חיים ברנסון